מה אני יודע על היסטוריה המשפחתית שלי? הרבה וכלום.
אתחיל מאימי – בלה חכם – מרניאנסקי. על הצד של סבא ידל חכם אינני יודע כלום. רק דבר אחד שהוא בא ממשפחת רבנים. אימי ספרה שזיכרונה היחידי מסבא שלה זה אדם זקן שיושב על ספר עבה. סבתה שלה הייתה אישה קטנה עם ריח טעים.
סבי – ידל חכם, היה חברי הטוב ביות עד שחלה ונפטר. הוא היה סוחר מלידה. הייתה לו חנות בדים. הוא נפל כמה פעמים וקם החדש. הוא עבר שואה והצליח לשמור על משפתו. הוא התאלמן בגיל צעיר והדגיש את חייו לביתו ואחר כך לנכדו. אדם מדהים, שעכשיו אחרי המון שנים אני מגלה אצלי כמה מהתכונות שראיתי אצלו.
על הצד של סבתה שלי, פייגה ויינר, אני יודע יותר. גם בגלל שאימי ספרה לי וגם בגלל שבן דודי אלכסנדר ברגוטין עשה מחקר שלם.
אז ככה...מייסד המשפחת ויינר, משה וייר, באה כנראה מליטה, או מאוקראינה, או מי בילורוס. בגיל 12 הוא גויס לצבא רוסי והשתחרר אחרי 25 שנה עם כל הזכיות של אזרח רוסי מהשורה. איך ולמה הוא הגיע לעיירה אין תשובה. איך שידכו לו את אשתו ישנו סיפור חמוד ואולי גם אמיתי. אחרי 25 שנות שירות בצבא הרוסי הוא כמעט לא דיבר אידיש, אבל זכר את התפילות. הוא היה קרוב לגיל 40 וללא משפחה. יום אחד הוא נכנס לבית כלשהו ושם ראה תמונתה של בחורה יפה. "אתה הייתי מתחתן", אמר משה.
?כן-
!כן-
פעם מילה היית מילה. הביאו אותה. נמוכה, גיבנת, אבל יפה להפליא. גם הוא, לא היה חסר לו. גבוהה, חסון, יפה תואר ועם כל הזכויות של אזרח רוסי. כמה שנים הם חיו ביחד אני לא יודע, אבל נולדו להם עשרה ילדים או יותר
אחד הבנים, סבא של אימי, צודי ויינר סיים בית ספר מקצועי בעיר אקרמן וקיבל מקצוע נפח-גגן. בשלב כלשהו בחיים הוא ניסה את מזלו בארגנטינה, אבל אחרי כמה שנים כל המשפחה חזרה חזרה לבסרביה. הוא היה אדם אהוד גם בין היהודים וגם בין הנוצרים. הוא מת בדרך לבית הכנסת.
סבתה של אימי, ינטל טרגרמן. לה וצודי נולדו 7 ילדים. שתי הבנות שלהן, הן - חנה ופייגה. פייגה – סבתי, אמא של אימי. היא נפטרה בשנת 1947 ממחלת כליות. חנה, אחותה הייתה לי לסבתה. היא נפטרה שהייתי ב-1968, כשהייתי בן 10. עד עכשיו אני קורה לה סבתה. היא לימדה אותי לאהוב מילה כתובה, להיות סקרן עכשיו אני יודע שהיא היית נשואה לבן דודה משה ויינר ולהם
הייתה בת שנפטרה בגיל חודש
אבי, ישראל מרניאנסקי נולד ב-1919 לאב גרש מרניאנסקי, פקיד בחברת ספנות ואם – בלה, תופרת במקצועה. סבי נרצח כשאבי
היה בן 14 או 15. הילד נאלץ לצאת לעבוד כדי לתמוך באמו ואחיו.
הרצח של סבי גרש היה סיפור בפני עצמו. הוא נשלח לעיר אחרת להביא כסף למשכורות. בגלל שעה מאוחרת הוא קיבל את הזמנתו של הפקיד הבנק ללון אצלו. פקיד הבנק שהיה קלפן והפסיד הרבה כסף לאיזשהו סטודנט. בגלל הכסף הוא רצח את סבי וקבר אותו במרתף. אחרי כמה ימים הוא ניסה לרצוח את הסטודנט. לא הצליח. הסטודנט הביא משטרה וכך גילו גם את סבי הקבור במרתף. סבתי, בלה מרניאנסקי, נחשבה לתופרת מעולה. גם זיכרונות ילדות שלי ממנה – אישה קטנה מקופפת ליד מכונת תפירה.
בעל חברת הספנות לקח את אבי לעבודה ושם הוא עבד עד 1941, עד לצירופה של בסרביה לברה"מ. עם פרוץ המלחמה הוא גויס לצבא האדום. אחרי המלחמה הוא הגיע לעיר אקטיובנסק. שם כל ימי המלחמה שהתה אמו, סבתי בלה מרניאנסקי. בשנת 1957 הוא הכיר את אימי, בלה חכם, ובשנת 1958 נולדתי אני
אימי, בלה חכם-מרניאנסקי נולדה ב 1926 בעיר טאטרבונארי לאם עקרת בית ואב סוכר בדים. עד 1941 אלה היו חיי אהבה וכל טוב. שנות מלחמה וכל מה שהיה אחרי זה רצוף עליות ומורדות. ב-1957 היא התחתנה עם אבי. בתחילת שנות השבעים עלינו לישראל.
ב-1978 אבי נפטר. אימי נפטרה 30 שנה אחריו באותו היום. לפי לוח שנה עברי